|
קשה להתייחס במפורט למקרה הנידון, מאחר וההיכרות שלי איתו היא רק מקריאת פסק הדין של בית המשפט העליון. לכן אתמקד בשאלה העקרונית, ללא פסיקת הלכה למעשה במקרה זה.
בא במחתרת
המקרה שייך לסוגיית "הבא במחתרת". כך נאמר בתורה שמות פרק כב פסוק א:
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים:
אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
להלכה נפסק שבעל הבית רשאי להרוג גנב שבא במחתרת. אין משמעות הדבר שעונשו של גנב הוא מיתה. הגמרא (סנהדרין עב, א) מסבירה שדין זה מבוסס על הכלל "הבא להרגך השכם להרגו". לאמור, קיימת חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כלומר, מן הסתם בעל הבית לא יעמוד מנגד כאשר רכושו נגנב לעיניו. אם כן, בעל הבית יתנגד בכוח, הגנב לא יוותר והוא עלול אף להרוג את בעל הבית כדי לבצע זממו. כדי להגן על בעל הבית אמרה תורה: הבא להרגך השכם להורגו.
כך כותב הרמב"ם- רמב"ם הלכות גניבה פרק ט הלכה ט :
ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו. ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להרגו ולפיכך ייהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.
האם חזקה זו קיימת בכל מקרה? מלשון התורה המובאת לעיל ניתן להבין שיש הבדל בין לילה ליום. אם זרחה השמש והגנב עלול להיתפש, הוא לא בא להרוג. ולמרות שהגמרא דרשה פסוק זה באופן אחר כמבואר בסמוך, אומר הראב"ד (בהשגתו על הרמב"ם שם), שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובא ביום, אינו נהרג "ויש לו דמים". אבל הרמב"ם שם (הלכה י) פוסק על פי הגמרא בסנהדרין שם :
היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב בא עליו אינו הורגו ולא בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו, ואם הרגו הרי זה הורג נפש, שנ' (שמות כב, ב) אם זרחה השמש עליו, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג.
לפ"ז משמע שבדרך כלל קיימת החזקה האמורה, והמקרים שאין בהם חזקה הם החריגים. אולם תחילה עלינו לבדוק מה נכלל בגדר "בא במחתרת"?
הרמב"ם שם (הלכה ח) פוסק:
ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.
לפ"ז לכאורה יוצא שסתם גנב נכלל בדין "בא במחתרת", אבל יש להפנות לגמ' בערובין מה, א האומרת שנכרים שצרו על ערי ישראל על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. ומשמע שיש גנבים שבאים על עסקי ממון ולא על עסקי נפשות. אמנם כבר אמרנו שיש חריגים לכלל.
המקרה הנדון
כעת נפנה למקרה שלנו ונבחן אם הוא נופל במסגרת החריגים. להלן הממצא העובדתי אשר נקבע ע"י ידי בית המשפט, שבהסתמך עליו הוא הורשע:
אירוע הירי שבגינו הורשע המערער בביצוע עבירת הריגה התרחש ביום 3.7.2006. להלן נציג את התשתית העובדתית הרלוונטית לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: המערער שימש במועד האירוע כבלש במשטרת חדרה. ביום האירוע בסביבות השעה 22:00 נטל המערער חלק, יחד עם שלושה שוטרים נוספים, בפעילות יזומה לחשיפה ומניעה של פריצות לכלי רכב בפרדס חנה. לאחר שאחד השוטרים שהיה בעמדת תצפית דיווח על אדם (הוא המנוח) שניסה לפרוץ לרכב הגיעו המערער ושני שוטרים נוספים ברכב משטרתי למקום האירוע. הרכב המשטרתי חסם את הרכב שאליו פרץ המנוח והמערער ושוטרת נוספת יצאו מהרכב המשטרתי כדי לעצור את המנוח שישב ברכב שנפרץ. לאחר שהמערער הזדהה כאיש משטרה וצעק למנוח לעצור, יצא המנוח מהרכב שנפרץ ורץ לכיוון רכב מיצובישי (להלן: הרכב) שבו הגיע למקום יחד עם חברו חוסני עויסאת. המערער רדף אחר המנוח והשיגו כאשר זה הגיע בסמוך לרכב. בין המערער לבין המנוח התפתח עימות שבמהלכו, כך היה מוכן בית המשפט קמא להניח, ניסה המנוח לדקור את המערער באמצעות מברג. לאחר ניסיון התקיפה, שאין טענה כי המערער נפגע בו, נכנס המנוח לרכב והתיישב במושב הנהג. בשלב זה שלף המערער את אקדחו, ניפץ באמצעותו את שמשת דלת הנהג וקרא למנוח לעצור. המנוח, שניסה להימלט ממקום האירוע, התניע את הרכב והחל בנסיעה שמאלה כדי לצאת ממקום החנייה בו חנה הרכב. תוך כדי התזוזה הראשונית של הרכב, שהיה במהירות מינימאלית, פגע הרכב, כפי שהיה בית המשפט קמא מוכן להניח, במערער שעמד בסמוך לדלת השמאלית של הרכב. פגיעה זו הייתה פגיעה קלה שלא הצריכה טיפול רפואי. בשלב זה ירה המערער ירייה אחת לכיוונו של המנוח. כתוצאה מכך חדר קליע לראשו של המנוח וגרם למותו. לאחר הירי נפל המערער לאחור וקם מייד לאחר מכן.
בית המשפט מביא את טענת השוטר להגנתו:
...הוא טעה טעות כנה בנוגע למידת הסכנה הנשקפת לו מן המנוח וחש סובייקטיבית כי נשקפת סכנה מוחשית ומיידית לחייו. בהקשר זה מציין המערער כי המנוח תקף אותו במברג במהלך המרדף, כי המנוח איים עליו "אתה תמות" וכי הוא נפגע מרכבו של המנוח.
המערער מוסיף כי שלושה חודשים לפני אירוע הירי במנוח הוא היה מעורב באירוע דומה, שבו הוא נפגע ונדרס על ידי עבריין רכוש בעת ביצוע תפקידו, וכי זכר האירוע הקודם גרם לו להאמין שגם במקרה נשוא ההליך דנן הוא עומד בפני ניסיון דריסה אך בדרגת חומרה רבה עוד יותר. כן טוען המערער כי לזיכרון האירוע הקודם הצטרפו ידיעתו הכללית וניסיונו המצטבר בנוגע להסלמה בהתנהגותם של עבריינים כלפי שוטרים. עוד טוען המערער כי בעת האירוע הוא היה לאחר ריצה מהירה ומצבו הגופני והנפשי פגע ביכולתו לבחון בצורה קרה ואובייקטיבית את הנסיבות, וגרם לו להגיע לכלל טעות באשר למידת הסכנה בה הוא נתון. המערער מציין כי המרדף ואירוע הירי התרחשו בשעת לילה בתנאי חושך וראות לקויה, וזאת לצד כביש ראשי וסואן כשמכוניות חלפו מאחורי גבו כל העת. המערער מוסיף וטוען כי כנות טעותו בנוגע למידת הסכנה שנשקפה לו עולה הן מדבריו מייד לאחר האירוע ובמהלך המשפט והן מעדויות של אחרים על מה שאמר להם מיד לאחר האירוע. המערער אף טוען כי ניתן ללמוד על סבירות טעותו מכך שהוא לא היה היחיד שטעה אותה טעות בנוגע למידת הסכנה שבה היה מצוי, והוא מפנה בהקשר זה לדבריהם של עדים אחרים לאירוע.
בכתב הערעור מודה השוטר שאובייקטיבית הוא לא היה נתון בסכנת חיים, אבל סובייקטיבית הוא טעה טעות כנה שהוא אכן נתון בסכנה כזו.
עמדת ההלכה - החריגים לכלל
לפי ההלכה כמעט בכל מקרה של בא במחתרת ישנה סכנת חיים, ולכן ההורג את הגנב - פטור. נסקור כעת את החריגים, ונבחן אם מקרה זה נכנס בכלל אלו.
(1) כאשר רואים את הגנב
הרמב"ם שם בהלכה יא פוסק:
וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אף על פי שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג, ואין צריך לומר אם בא לבית דין שאינו נהרג.
ומסביר המגיד משנה שם:
והעניין שאם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותן ודאי יש לו דמים שלא יגנוב שהרי הוא יודע שהעדים יחייבוהו תשלומין בב"ד.
בניסוח של ימינו הייתי מוסיף, שהגנב ירא שיובא לב"ד וישלח למאסר, ולכן יירתע מלגנוב. אולם בעניינינו עמד שוטר אחד מול הגנב, והגנב מנסה לברוח. הגנב סבור שאם יהרוג את השוטר הוא לא ייתפס, אם כן עדיין עלול הוא להרוג.
(2) השוטר לא היה בביתו
הרמב"ם שם בהלכה יב פוסק:
וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר והסהר יש לו דמים, שחזקתו שבא על הממון בלבד לפי שאין רוב הבעלים מצויים במקומות אלו.
כלומר, אם מראש הגנב הולך במקום שאין בעל הבית מצוי בו, יש להניח שלא בא על מנת להרוג.
אולם בעניינינו, המנוח פרץ למכונית בשעות הערב המוקדמות, ביודעו כי יתכן ובעל המכונית,שוטר או אף אזרח מזדמן יפתיעו אותו, ולכן נראה שהלכה זו לא חלה עליו.
(3) גנב שבורח
הרמב"ם שם בהלכה יא פוסק:
וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים.
לכאורה כאן הגנב ברח ולכן הוא אינו מהווה סכנה ואסור לפגוע בו. כלומר, מרגע שהוא בורח, אין חזקה שבא גם על מנת להרוג את בעל הבית העומד כנגדו, שהרי חדל מניסיון הגניבה. אבל אפשר שאין כך- הרמב"ם מדגיש "ופנה עורף ואינו רודף...". כאן הגנב לא פנה עורף לשוטר. אדרבה, הוא אף ניסה, במתכוון או שלא במתכוון, לדרוס אותו. וכאמור, יש לו עניין בהריגתו של השוטר כדי שיצליח לברוח ולהתחמק ממאסר.
חשוב לציין שעל פי ההלכה אין "חובת נסיגה" על בעל הבית. כלומר, בעל הבית איננו מחויב לוותר על רכושו כדי למנוע עימות עם הגנב. אמנם, כאשר הגנב נכשל בניסיונו והוא בורח, אין בנסיגת בעל הבית משום ויתור על רכושו. שונה הדבר בשוטר. חובתו של שוטר לאכוף את החוק גורמת לכך שאין עליו חובת נסיגה בשום מקום. להיפך, חובתו להתעמת עם הפושעים ולהביא אותם לדין.
למשל, שוטר שעומד במחסום ורואה רכב שמאיץ כדי לפרוץ את המחסום אינו חייב, ואולי אף אינו רשאי, לפנות את הכביש כדי למנוע עימות. להיפך, חובתו להמשיך ולעמוד במחסום, ואם יש צורך עליו לעצור את הרכב בכוח ואף תוך כדי סיכון הנהג. בנוסף, יש גם גנבים למיניהם שבורחים באופן משתולל ומסכנים חייהם של עוברי אורח תמימים.
(4) מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי
לפי האמור עד כה, ולפי תאור המקרה, נראה שהחזקה שהגנב מסוכן – קיימת. אמנם השוטר עצמו הסכים, שכאשר הוא בוחן את המקרה לאחר מעשה הוא מודה שהוא לא היה נתון בסכנת חיים, כפי שקבע בית המשפט.
כאן עולה השאלה- האם המבחן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי. אמנם בית המשפט לא האמין לשוטר באשר להרגשתו הסובייקטיבית. אך נראה לי שכמעט ואין בידי גוף שיפוטי כלים מתאימים להחליט כך, לפחות לא במקרה גבולי כזה. הפורץ ניסה לדקור את השוטר וכנראה גם לדרוס אותו. במצב מתח כזה אין סיבה שלא לקבל את גירסתו הסובייקטיבית של השוטר.
לעצם העניין, דומה שהספק פועל לטובתו של השוטר, ודי לנו בהרגשתו הסובייקטיבית כדי שלא נוכל להרשיעו. אם ההלכה מניחה שסתם גנב עלול להרוג את מי שמתנגד לו, מסתבר שיש בכך כדי להטות את הכף, שיש להתחשב בהרגשתו הסובייקטיבית של בעל הבית.
(5) יכול להצילו באחד מאבריו
אולם כל ההיתר להרוג נאמר במקרה ש"אינו יכול להציל באחד מאבריו", כלומר, כאשר לא ניתן לנטרל את הסכנה באמצעי פחות רדיקאלי. כך פוסק הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ז לעניין רודף אחר חברו להרגו:
כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיוון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמאו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוון ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר (דברים כה, יב) "וקצותה את כפה לא תחוס עינך".
אם כן, בנידון דידן טען בית המשפט כי יכול היה השוטר לירות בגלגלים או ברגלי הגנב, ומשלא עשה כן הרי הוא שופך דמים.
שוב יש להתבונן. השוטר טוען שהיה במצב נפשי שלא אפשר לו להתבונן במצב כראוי, וחזרנו לשאלה דומה, האם בשאלת "יכול להצילו באחד מאבריו" המבחן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי.
גם בהנחה שהמבחן כאן הוא אובייקטיבי, עכ"פ במצב שבו האפשרות להציל באופן אחר ניכרת לעין, יש לדון בדעה שמבחינה בהקשר זה בין הניצול עצמו לבין צד שלישי מזדמן. יש אומרים, שהנרדף, כיון שהוא בהול על נפשו, קשה לו לדקדק ולא חל כלפיו הכלל של "יכול להצילו באחד מאבריו" (ראה פי' המזרחי על רש"י תחילת פרשת וישלח, משנה למלך, חובל ומזיק ח, י, ואין כאן המקום להאריך). אמנם בנידון דידן, לכאורה אין מדובר בנגנב עצמו כי אם בצד שלישי-השוטר.
אולם שתי תשובות בדבר: ראשית, בסיטואציה שלפנינו השוטר עצמו היה גם נרדף, שחש בסכנה כאמור. שנית, נראה לומר כי שוטר המייצג את המדינה הוא גם בחזקת נרדף. הפורץ אינו רק פוגע באדם פרטי אלא גם פוגע בסדר הציבורי בכלל, והשוטר עומד כנגדו, בבחינת בעל בית ששומר על ביתו.
אמנם יש חולקים, ואינם מבחינים בהקשר זה בין בעל הבית לבין אדם שלישי (ראה רש"י סנהדרין עד, א ד"ה ויכול).
עוד יש אומרים, שכיון שהרמב"ם הזכיר את הסייג "יכול להצילו באחד מאבריו" בהלכות רוצח, ביחס לרודף, ולא הזכיר זאת בהלכות גניבה ביחס ל"בא במחתרת", אין סייג זה חל בבא במחתרת. ולכן ההורגו פטור גם כשיכול היה להצילו באחד מאבריו (ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קפז, ומקורות נוספים במפתח על הרמב"ם מהדורת פרנקל).
אולם קשה לומר כן, יתר על כן הרמב"ם עצמו מדמה (בהלכה ט) את דין הבא במחתרת לדין רודף, אם כן נראה שסמך על דבריו בהלכות רוצח, שהקורא ילמד משם שגם דין "בא במחתרת" בכפוף לסייג של "יכול להצילו באחד מאבריו".
(6) שליח בית דין שהרג בטעות
המשנה בתחילת פרק שני במסכת מכות (ח, א, בבבלי) אומרת כי שליח ב"ד שבטעות הרג, אינו גולה. וכך כותב הרמב"ם (הל' רוצח ה, ו):
שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות...שהרי שגגו ועשו בשעת עשות המצוות.
וע"ע בהשגת הראב"ד ובכס"מ שם. הרי לנו פטור של עוסק במצווה. אבל בדברי אחד הראשונים שמענו עוד חידוש מפליג- כך כותב הב"י בשם רבנו ירוחם בחו"מ סוף סי' ח:
שליח ב"ד יכול להכותו אם מסרב בו... אם הכהו או הזיק ממונו פטור, אפילו יכול להצילו בדבר אחר.
הדברים הובאו ברמ"א שם. נראה להסביר ששליח ב"ד, שעוסק במצווה כנגד סרבני חוק, אינו חייב לדקדק "אם יכול להצילו באחד מאבריו". נטל זה מוטל על הסרבן – שיציית לחוק.
מכאן ניתן ללמוד גם לעניין השוטר. אמנם דין זה נאמר ביחס למכה או מזיק, ואולי יש לחלק בין זה לבין הורג, וצ"ע.
"כשלא טרח בכך"
לסיכום, נראה שקשה להרשיע במקרה הנידון. אך גם אם נחליט באופן נחרץ, ש"יכול היה להציל באחד מאבריו", וחייב היה בכך, עדיין עומדים בפנינו דברי הרמב"ם שמקל בעניין זה, וז"ל בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יג:
כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו.
הטור תמה, מדוע אין הורגים אותו? מיישב הכסף משנה שם:
ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים.
ובבית יוסף כתב: "ואפשר שהטעם הוא שכיון שנכנס ברשות, אינו בדין שיהרגוהו ב"ד". במלים אחרות נאמר, כי זו טעות סבירה, ולכן אין דינו כרוצח.
לפ"ז, בנידון דידן, גם אם נניח שחל על השוטר דין "יכול להצילו באחד מאבריו", ונחליט שאכן יכול היה לעשות כן "ולא טרח בכך"- אינו בגדר רוצח.
ענישה פלילית
כאן נכנסים אנו לשאלת סמכות המדינה במשפט הפלילי לפי ההלכה. עמדה מקובלת בקרב הפוסקים, שלמדינה יש סמכות הלכתית לקנוס ולהעניש עבריינים למיניהם.
לפ"ז ניתן לומר כי אם נחליט שהשוטר דנן הוא שופך דמים, אלא שאינו נידון כרוצח, עדיין יכולה המדינה לקנסו כדי להלחם בעבריינים. כיוון שמשפט המלך אינו ברור ומוגדר כל צרכו, הרבה תלוי בשיקול דעת השופטים. לכן נראה לומר כך: אם יד השוטרים "קלה על ההדק", ויש עניין להרתיע אותם, יש מקום לקנוס אותם בממון או אף במאסר. ואם להיפך, הגנבים מצויים ולא מספיק מפחדים, יש עניין להרתיע אותם ולא לקנוס את השוטר שטעה וירה, כמו בנידון דידן.
אינני מכיר את המצב הקיים עתה. עכ"פ אינני מתרשם ש"יד השוטרים קלה על ההדק". בין כך ובין כך, לאחר שבית המשפט המחוזי כן הרשיע, נראה שטעות הייתה בידי בית המשפט העליון להכפיל את העונש. המסר לשוטרים כבר ניתן, והמסר עתה הוא לגנבים ופורצים שלא יפחדו יותר מדי. ואכן, המשטרה הביעה אכזבתה מפסק הדין, ובמסגרת השיקול הציבורי יש ערך גם למחאה כזו.
סיכום
עמדנו על מעמדו של שוטר הנתקל בפורץ - האם וכיצד מיישמים כלפיו את דין "הבא במחתרת". נטינו לדעה שיש ליישם כלפיו את הדין באופן מרחיב. החזקה שהגונב בא אף להרוג, כשיעמדו כנגדו, ודאי נכונה גם כלפי שוטר. וכבר כאן ניכר הבדל בין גישת ההלכה לגישת החוק. החוק אינו מכיר בחזקה זו, ודורש הוכחה בפועל שהגנב סיכן את חיי בעל הבית או השוטר כדי שייהנה מן הטענה של הגנה עצמית. יתר על כן, השוטר הוא בחינת "בעל הבית", ובמלים אחרות-נרדף, שכלפיו יש מקילים בחובת הזהירות שלו, כפי שראינו ביחס לבורח.
בנוסף, לפי ההלכה, יש מעמד מיוחד לשוטר שתפקידו להגן על חיי התושבים. מעבר למה שנאמר לעיל ביחס לבורח יש אומרים שלשוטר, שנחשב כשליח בית דין בלשון המקורות, יש חסינות גם במקרה שהרג כאשר יכול היה להציל נפשו באחד מאבריו של הרודף. אמנם יש מקום לומר שאינו רשאי להרוג כאשר יכול היה לעצור את הגנב באופן אחר, שלא בדרך נסיגה. עכ"פ החוק בארץ עדיין אינו מכיר במעמדו המיוחד של שוטר בהקשר זה, אם כי נשמעים קולות הקוראים לחקיקה מתקנת בנידון.
גם אם השוטר יואשם בהריגה, מכיוון שיכול היה להציל באחד מאבריו, יש לזכור דברי הרמב"ם שאף שהוא "שופך דמים", אינו חייב מיתה כרוצח, כאשר ברוב חפזונו "לא טרח בכך".
.
|
