גירוש ילדים של עובדים זרים |
אחת הפרשות המדוברות ביותר בארץ בתקופה האחרונה, הינה פרשת העובדים הזרים. מדובר באנשים שאינם יהודים ואינם אזרחי ישראל, שקבלו רשות מהמדינה לבוא ולעבוד כאן. הרשות הוגבלה מלכתחילה בזמן, והעובדים הורשו לבוא הנה בתנאי שישובו לארצותיהם בסיום התקופה. אולם, העובדים הפרו את תנאי המנדט שניתן להם ונשארו בארץ שלא ברשות גם אחרי תום התקופה שבה הורשו להישאר. בינתיים נולדו להם בנים קטנים.
השאלות העומדות על הפרק מבחינה משפטית הן:
האם רשאי אדם שלא קבל רשות או שפגה רשותו, לגור בארץ?
האם אפשר לגרש משפחה שלה ילדים קטנים?
גוי רשאי לשבת בארצנו רק אם יקבל רשות
ישיבתו של גוי בארץ תלויה ברשות שאנו נותנים לו, כלומר, הגוי לא יוכל לשבת בינינו אלא אם כן נקבל אותו. הארץ אינה שלו. ניתן ללמוד על כך מדבריו של הרמב"ם, ובלשונו:
"בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".(1).
מדבריו יוצא, כי יש צורך בקבלת הגוי, ולא כל גוי היושב בינינו הופך מיד לגר תושב. במילים אחרות, הגוי הופך להיות לגר תושב רק אם אנו מקבלים אותו.
הרמב"ם מסתמך בדבריו על הגמרא בערכין כט:
"ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו".
דברים אלה מבוססים על הפסוק בדברים:
"לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו" (2).
הפסוק מדבר אל כלל עם ישראל ולא אל היחיד, ניתן ללמוד על כך מהשימוש בביטויים כלליים הפונים לכלל העם, כגון- "בקרבך", "באחד שעריך", ועוד. יחיד שנמלט אליו עבד של יחיד אחר, מצֻוֶּה דווקא להסגיר אותו מדין השבת אבדה (3), אבל עם ישראל רשאי לקלוט בשעריו גוי שיגור בהם (4), ובמקרה של עבד נמלט זו אף מצווה (5).
מכאן שבמקרה של סתם גוי זו רשות, כלומר, עם ישראל רשאי לקלוט בשעריו גוי כגר תושב אך רשאי גם שלא לקלוט, ובלשונו של הרמב"ם "מקבלין גר תושב". במקרה בו עם ישראל לא קבל אותו – אין הוא רשאי לשבת כאן.
הרמב"ם מגדיר מיהו הנכנס בגדר גר תושב:
"אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל"(6).
"שמותר לנו להושיבו בינינו"- כלומר, אין בכך איסור. כאשר מנגד, הושבת עובד ע"ז בינינו היא כן בגדר איסור. מכל מקום, משתמע מדבריו שהדבר תלוי בנו: אם אנו מקבלים אותו ונותנים לו רשות – הוא רשאי לגור בינינו, אך אם לא נרצה להושיבו בינינו – הוא לא יוכל לשבת בינינו.
הרמב"ם חוזר על הלכה זו גם במקום אחר, כאשר הוא מונה את ההלכות המיוחדות הנוהגות בירושלים: "ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב"(7). הרמב"ם בדבריו רומז לפסוק שהוזכר לעיל "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". כלומר, ישיבתו של הגר תושב בארץ תלויה בכך שאנחנו נותנים לו מקום עמנו. כאשר, אמנם באפשרותו לבחור את המקום בו ישב (לפחות אם הוא עבד נמלט), אך הדבר תלוי בעצם רצוננו לתת לו מקום.
האפשרות של עם ישראל להחליט האם לקבל אליו את הגוי, כדברי הרמב"ם, היא דווקא בזמן שהיובל נוהג. מכאן, כי בימינו, בהם אין נוהגים עוד כדין היובל, לא ניתן כלל לקבל עוד גרים תושבים.
כאמור לעיל, על פי הרמב"ם קיים תנאי נוסף למגוריו של גוי בארצנו, מעבר לקבלת הרשות, והוא כי יקיים את שבע מצוות בני נח. הראב"ד מחזיק בדעה סותרת, וקובע כי גם אם אין הגוי מקיים את שבע מצוות בני נח אך אינו עובד ע"ז, רשאי הוא לשבת בארץ (8). עם זאת, אנו רואים כי גם הראב"ד וגם הרמב"ם תמימי דעות ביחס לכך שהגוי צריך לקבל את הרשות מאתנו. ונדגיש, גם מצב זה אינו נוהג בימינו.
אמנם, מלשון הראב"ד משמע שבזמן שאין היובל נוהג ובטלה קדושת הארץ, הגוי לא צריך שנקבל אותו והוא יושב בארץ בין כך ובין כך(9) . אבל הרמב"ם, וכן רש"י וראשונים נוספים, עוסקים בשאלה איזה גויים נאסר עלינו לקבל ואלו גויים הותר לנו לקבל, משמע מדבריהם שהדבר תלוי בכך שנקבל אותם. וגם המקל ביותר דורש שהם יקבלו על עצמם בפירוש שלא לעבוד ע"ז.
ומכאן לסוגיית העובדים הזרים- העובדים הזרים אינם עומדים בתנאים הנ"ל; הם מעולם לא קבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח, וגם האישור שהם קבלו מהממשלה כבר פג תוקפו. כיוון שכך, יש לראות אותם כאדם שקבל רשות להשתמש בנכס של חברו לזמן מסוים ואותו הזמן תם, או כאדם ששכר דירה מחברו לזמן מסוים ואותו הזמן תם. ולכן הם צריכים לצאת.
למי הבעלות והרשות על הארץ?
שאלה זו צריכה להישאל לא רק לגבי ארץ ישראל, אלא לגבי כל ארץ: מיהו הבעלים על הארץ והאם רשאי הבעלים להגביל את כניסתם של אנשים שונים לארץ?
סמכותם של השלטונות מעוגנת בהלכה– "דינא דמלכותא דינא" (10). הטעם לכך, עפ"י הרא"מ, הינו משום שהמלך הוא הבעלים של האדמה ועל כן יכול הוא לקבוע למי הרשות לעבור באדמותיו, כמו כל יחיד שהינו בעל אדמה (11).
עם זאת, הר"ן קובע כי בארץ ישראל לא מתקיים דין זה של "דינא דמלכותא דינא" שכן היא שייכת לכלל עם ישראל ולא רק למלך (12). אם כך, נראה כי לכל מלך בעלות על ארצו שלו, אך לא כן בארץ ישראל, בה אין למלך בעלות- ולא משום שהיא שייכת לקב"ה, אלא כי היא שייכת לכלל ישראל וכולם שותפים בה. כלומר, בכל מקום השלטונות הם הבעלים על הארץ ולכן הם אלה שיכולים לאשר לאדם להימצא בארץ או לא. כאשר לעומת זאת, בארץ ישראל לא השלטונות הם הבעלים אלא העם.
ונראה כי בימינו, כאשר מבחינה חוקית מוגדר העם כשליט והשלטונות הם בגדר נבחריו אשר רק מנהלים את המדינה עבורו, אין הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל- השלטון, מכוח היותו מייצג את העם, מוסמך לאשר את כניסתו לארץ של מי שאינו מהעם, ולאפשר את ישיבתו בינינו.
לצורך העניין הנידון כאן, נידונה ריבונותו של העם על הארץ כשותפות. הדרך היחידה לקבל חברים חדשים לשותפות היא בהסכמת השותפים, ומי שהשותפות לא מאשרת לו - לא נכנס (ואין חשיבות לשאלה אם הוא נולד בארץ או במקום אחר, השאלה היא האם הוא נמנה על השותפים). בארץ השותפים הם עם ישראל והם המוסמכים לאשר או לא לאשר את כניסתו של זר לארץ..
לפיכך, אפשר לדון כל אדם אשר נמצא בארץ ללא רשות או שפג תוקף הרשות שקבל מבעלי הארץ, כמי שנמצא על אדמה לא לו ועליו לעזוב אותה.
הרמב"ם מבסס את ההלכה האומרת שדינא דמלכותא דינא על הסבר אחר:
"במה דברים אמורים? במלך שמָטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים" (13).
כלומר, הבסיס לשלטונו של המלך הוא קבלתו ע"י אנשי המדינה, שבאה לידי ביטוי בכך שהם מקבלים על עצמם את המטבע שלו. לפי זה, כל שלטון דמוקרטי דינו כדין "דינא דמלכותא דינא", ומתוך כך, רשאי הוא שלא לקבל לארץ אנשים מבחוץ.
עם זאת, לפי הרמב"ם, אפשר שסמכותו של השלטון חלה רק על האנשים ורכושם, במילים אחרות, דין זה חל רק בנכסים השייכים לציבור או לפרטים ממנו. ומכאן, כי בכל מקרה קיימת בפני אזרח חוץ האפשרות לשבת באדמה שהיא הפקר.
כך או כך, במקום שבו קובע החוק שכל אדמת הפקר שייכת למדינה, הרי כבר תפשו השלטונות את כל האדמות ואין עוד אדמות הפקר. וכאשר השלטון הוא דמוקרטי – הרי שכבר קבלו כל השותפים עליהם את השלטון. לפי זה, אין רשות לאזרח חוץ לשבת בארץ אלא אם כן קבל רשות מהשלטונות. ובמקום שבו פג תוקף האישור, דינו כדין שוכר דירה שפג תוקף השכירות והוא יצא מהדירה.
האם נוכחותם של בנים קטנים מעכבת הוצאת פולש מהנכס?
מצאנו במקומות רבים שאין משאירים נכסים בידי מי שאינו זכאי להם מפני בניו הקטנים התלויים בו. כך למשל, מי ששכר בית והגיע זמנו לצאת, חייב לצאת מהבית ואין מתחשבים בכך שאין לו לאן לצאת גם אם יש לו ילדים קטנים התלויים בו (14).
דין זה נאמר לגבי מי שנכנס לנכס ברשות אלא שתוקף הרשות פג, קל וחומר למי שנכנס שלא ברשות.
ולכן, כיוון שלעיל התבאר שנוכחותו של אדם ללא רשות בארץ לא לו היא כפלישה לבית לא לו, גם בנידון דידן יגורשו העובדים הזרים עם ילדיהם ואין לעובדה כי הם נולדו פה כל משמעות. זאת כפי שמי ששכר בית ונולד לו בו ילד יצא מהבית בתום תקופת השכירות.
הכלל הוא שאין מרחמין בדין- אדם לא יכול לגור או ליהנות מנכס לא לו, גם אם הוא ילד. העובדה שהוא ילד איננה מאפשרת לו לאכול את עמלם של אחרים.
הדבר בא לידי ביטוי לא רק בשכירות בית, דוגמא לכך אנו מוצאים גם לגבי בעל חוב. מי שחייב כסף לאחרים – משתעבדים נכסיו לנושה, והרי הוא לעניינים מסוימים כמי שמכר את נכסיו לנושה. וגם כאן אין מתחשבים בבניו הקטנים: נושיו יכולים לגבות את כל ממונו. אמנם משאירים לו כלי מלאכה ומזונות לזמן מה, כדי שיוכל להמשיך לעבוד ולהחזיר את יתר החוב, אך אין משאירים לו מזונות לאשתו ובניו (15), ואף מוציאים אותו מביתו ונותנים את ביתו לנושה (16). וכתב על כך בשו"ת תורת אמת "שאין מרחמים בדין להוציא את הלווה מביתו ובניו וכו'".
הנחת היסוד היא, שבית שאינו שייך לאדם אין לו זכות לגור בו. וגם אם אין לו מקום אחר לגור בו – אין מרחמין בדין. אין המדובר בעונש לאיש ולבניו, אלא, מכיוון שהבית לא שייך להם אין הם רשאים לגור בו. וכיוון שכל הלווה כסף משעבד את נכסיו, כולל ביתו, לפירעון החוב – אם אין לו מהיכן לפרוע הרי זה כאילו מכר את ביתו למלווה וכיוון שהבית אינו שלו אינו יכול לגור בו עוד.
יתרה מכך, כאשר מסיבות שונות שוללים מאדם את זכויותיו בקהילה, נשללות כל זכויותיו כולל אלה שאינן נוגעות אלא לבניו. וכך פוסק הרמ"א:
"ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו, ושלא יקבר אם ימות ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת, עד שיקבל עליו הדין" (17).
זכותו של הבן אינה אלא מכוח זכותו של האב. לכן, כיוון שנשללו זכויותיו של האב, פוקעת גם זכותו של הבן. מקרה זה מקביל למקרה בו בית שהיה שייך לאב, אינו שייך לו עוד שאזי גם הבן לא יוכל להמשיך לגור בו.
הרמ"א פוסק כי הבנים נגררים אחר אביהם ואפשר להוציאם מבית הספר בעוונו. אמנם, לא ניתן להעניש בן בעוון אביו ולשלול ממנו את אשר שייך לו, אבל זכויות השייכות לאב אפשר לשלול מהאב גם אם הנפגע יהיה הבן. אין מענישים אותם אבל גם אין נותנים להם דבר.
במאמר מוסגר נציין, כי היו שיצאו נגד ההלכה שפסק הרמ"א שמוציאים את בני המוחרם מבית הספר וזאת בטענה של "מה חטאו בניו?", אך לא כאן המקום לפרט (18) .
כלל ידוע הוא, שאין הקהל מלמד ומל אלא את אנשי הקהל. במילים אחרות, אין הקהל מחויב להעניק שירותים שונים לכל אדם, אלא כל המסתפח לכלל הקהל - באים הקהל ונותנים לו מתנה ומלים ומלמדים. כלומר, אין הקהל מחויב לתת מתנות למי שאינו מקבל על עצמו את מרות הקהל. וכמו שראינו שהדר בבית לא לו - יצא מהבית אע"פ שיש לו בנים שלא חטאו שהרי לא ביתו הוא, כך בנים אלה אין להם חלק בקהל. צדקה היא שעושים הקהל בכך שמלמדים בני אחרים, ואת בניו של זה שאינו מקבל על עצמו את מרות הקהל, אין הקהל מחויב ללמד. אין המדובר בעונש- אלא שהקהל פשוט אינו מחויב לספק להם שירותים.
מטעם זה, אין רשאים מי שאינם שותפים בארץ לתבוע חלק או זכויות בארץ, גם אם הם קטנים.
מכל האמור לעיל, עולה בבירור, כי מי שנמצא במקום לא לו, לא יוכל להישאר במקום בחסות בנו הקטן, מכיוון שגם בנו הקטן אינו בעל הבית ומי שאינו בעל הבית יאלץ לצאת מהבית.
ויתרה מזאת, נפסק כי המנסה לחסות בחסותו של קטן, גם במקרה בו אפשר להעניק לקטן בעלות אמיתית על המקום – אין אנו מקבלים את הניסיון; בשני מקומות בש"ס מתואר מקרה בו אדם שהיה לו ממון, שמסיבות שונות היה צריך להוציאו מתחת ידו, הלך והקנה את הנכס לבנו הקטן, שכן לא ניתן לחייבו עפ"י דין להוציא את הכסף מידיו. בשני המקרים היה מדובר על קניין ממשי שהיה בבעלותו של האיש ולכן עבר לבעלותו של הקטן, ואעפ"כ הוציאו חכמים את הממון מבעלותו של הקטן. קל וחומר, במקרה בו אדם מנסה בחסות הקטן להחזיק בזכות שמעולם לא הייתה לא שלו ולא של בנו הקטן.
מכל האמור לעיל, עולה בבירור שאין אדם יכול להחזיק בזכות לא לו בחסות בנו הקטן. ומכאן, שאין העובדים הזרים קונים את זכותם לשבת בארצנו מכוח בניהם הקטנים.
לסיכום, לעובדים הזרים לא עומדת כל זכות לשבת בארצנו, לא בזכות עצמם ולא בזכות בניהם, ועל כן, במידה ופג תוקף הרשות שקבלו, מחויבים הם לעזוב את הארץ.
____________________
(1) הרמב"ם, ע"ז י ו.
(2) דברים כג טז-יז
(3) גטין מה.
(4) בגטין מה. נחלקו הדעות בשאלה על מה מדובר כאן: הבריתא דורשת את הפסוק "לא ישבו בארצך". ואומרת הבריתא "יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר? ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו. וכו'." בפשטות נראה היה לפרש את הבריתא, שכיוון שעבד שברח מעם אדוניו הוא גוי, הרי שא"א לומר שכל גוי לא ישב בארצך. וגם לא מסתבר לומר שדוקא העבד הנ"ל ישב בארצנו וגויים אחרים לא. ובעל כרחנו מוכח שיש גויים שיכולים לשבת בארץ. ולכן א"א לפרש ש"לא ישבו בארצך" עוסק בכל הגויים, ועלינו לפרש שאין אסור זה מדבר אלא בעובדי ע"ז. ומכאן מסתבר שכל גוי יוכל לשבת בארץ אא"כ הוא עובד ע"ז, והאסור "לא ישבו בארצך" אינו אלא בעובדי ע"ז.
אבל ר' יאשיה אינו מפרש כך את הבריתא. הוא מפרש שתנא דברייתא מפרש את הפסוק "לא תסגיר עבד" כעוסק דווקא בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז. ועל כך קשה לו למה לפרש כך את הפסוק, הרי גוי שקבל שלא לעבוד ע"ז אינו נצל מעם אף אדון. לכן מפרש ר' יאשיה שמדובר על מי שאדוניו בחו"ל, והוא נצל אליך משם.
לכל הדעות כאן, הפסוק אינו מדבר אל היחיד אלא אל העם (וכן מסתבר, שהרי "באחד שעריך" "בקרבך" וכו', אינם יכולים להאמר אל היחיד אלא אל העם). העם מצֻוֶּה לא להסגיר עבד שברח אליו, אל אדוניו שבחוץ. בחוץ לארץ. העבד ברח אליך לארץ, מבחוץ. בפשט הבריתא מדובר בעבד של גוי שנמלט אל עם ישראל מפני אדוניו הגוי. לפי ר' יאשיה מדובר בעבד של ישראל שנמלט לארץ ישראל מפני אדוניו שבחו"ל. לכו"ע לא מדובר בעבד של ישראל שנמלט אל ישראל אחר. על מקרה זה חלה מצוות השבת אבדה כפי שאומר רב חסדא שם (ובנגוד לפרשנותם של הכותים).
אבל רבי מפרש שמדובר בלוקח עבד ע"מ לשחררו. כלומר: אכן מדובר בעבד של ישראל, אלא שבצדק הוא ברח. גם רבי יודה שבמקרה רגיל של עבד שברח, חלה מצות השבת אבדה.
בערכין כט. דורש ר"ש בן אלעזר שאין דין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. שנאמר "בטוב לו לא תוננו" ונאמר בעבד עברי "כי טוב לו עמך". ר"ש בן אלעזר סובר שהפסוק "לא תסגיר" עוסק בגר תושב. אפשר לפרש שלא כל גר תושב אמור בפסוק הזה- ישנם גרים תושבים רבים שאינם עבדים נמלטים, אבל כל עבד נמלט הוא גר תושב. א"א להושיב בינינו גוי בטוב לו, אלא כאשר היובל נוהג. אבל על הדרך שבאר ר' יאשיה את הבריתא, משמע שהוא מפרש שהפסוק הזה עוסק דוקא בגר תושב.
(5) וכאמור לעיל הערה 3, נחלקו הדעות באיזה מקרה מדובר, מיהו העבד הנמלט מאדוניו. לפי אחד הפירושים, גם עבד הנמלט מאדוניו הגוי אין אנו רשאים להסגירו לידי אדוניו. לפי פירוש זה עלינו לשאול האם דוקא עבד הנמלט מאדון גוי, או כל אדם הנמלט מזרועות שלטון רשע – חייבים אנו לקלוט אותו כאן. ומהו שלטון רשע. ומ"מ בוודאי שמי שנמלט מארץ שבה המצב הכלכלי או הבריאותי קשה אינו בכלל עבד אשר נמלט אליך מעם אדוניו.
אבל אנו פטורים מלעסוק בשאלה זו, כיון שהפירוש הזה לפסוק "לא תסגיר עבד אל אדוניו" לא נפסק להלכה. להלכה פוסק הרמב"ם (עבדים ח י;סה"מ ל"ת רנד) שמדובר בעבד כנעני של ישראל, שמל וטבל וקבל מעמד של עבד ישראל שחיייב במצוות, והוא בורח מחו"ל לא"י. לפי פירוש זה אין אנו מצֻוִּים לקלוט בארצנו פליטים שנמלטו מזרועות אדוניהם או מזרועותיו של שליט רשע. ולכן אין הבדל בין עובד זר שתוקף אישורו פג לבין פליט שנמלט אלינו מתחת יד שליט עריץ, ודאי וודאי שאין אנו מצֻוִּים לארח בארצנו פליטים שנמלטו מארץ שבה המצב הכלכלי קשה.
(6) הרמב"ם, אסו"ב יד ז.
(7) הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, ז יד.
(8) בהל' אסו"ב יד ח
(9) כס"מ (ע"ז י ו) טוען שגם לדעת הרמב"ם, גוי שבא בזה"ז לקבל עליו שבע מצוות בני נח, אין אנו מצֻוִּים לגרשו מהארץ. אלא שאין מקבלים אותו כגר תושב. ומ"מ התנאי הוא שיקבל עליו שבע מצוות בני נח.
(10) נדרים כח. ב"ק קיג. ועוד.
(11) הובא ברא"ש בנדרים ולפנינו ליתא, וכן הובא באו"ז ב"ק תמו, ובב"י עמ' רט.
(12) נדרים כח. ד"ה במוכס. אם כן, נראה מדבריו כי הוא סובר שבאופן רגיל הטעם ל"דינא דמלכותא דינא" הוא מפני שהארץ שייכת למלך. וראה דבריו שם בהרחבה. וכן כתב הרשב"א שם, ואו"ז ב"ק תמז. וכן ראה שו"ת רשב"א תרל"ז ובעי חיי א רד.
(13) הרמב"ם, גזו"א ה יח.
(14) "ואין שום הבחנה כלל בין אם יש לו או שאין לו לאן לצאת, וכן בין אם יש לו למי להשכיר בין אין לא, ואעפ"י שבאופן זה נגרם לשני נזק ביציאתו" – משפטי שאול מז.
(15) שו"ע חו"מ צז כג-כד, ע"פ המשנה בערכין ו ג והסוגיא ביבמות קיג.
(16) שו"ת תורת אמת רט"ז, ש"ך צז יד.
(17) שו"ע יו"ד שלד ו.
(18) הט"ז תרץ שאין מדובר אלא על בניו הקטנים שאין להם זכות מצד עצמם ועומדים בזכות אביהם. ויש לתמוה על דבריו- וכי מותר להלקות או להרוג בן קטן בעוון אביו? וחת"ס תרץ שבניו אינם מפסידים כי ה' מצרף את מחשבתם הטובה למעשה. וזה קשה מאד מצד עצמו. א"כ מדוע לא נאנוס את כל ישראל שלא יקימו את המצוות ויצרף להם ה' מחשבה למעשה? ואונסא כמאן דלא עבד. ואולי ניתן לתרץ להיפך: כיוון שמצוות לאו להנות ניתנו אין כאן ענישת הבנים. זה אינו ענש, אין מענישים אותם, אבל גם אין נותנים להם דבר. וראה ט"ז יו"ד שלד ג, וחת"ס יו"ד שכב, שמביאים את יש"ש (ב"ק י יג).
(19) גטין מ. ב"ב קלז. |
